אם בעבר צעדתי בשבילי הזמן, מביטה ימינה ושמאלה, מושיטה
יד לזה וחיוך לאחר,
יד לזה וחיוך לאחר,
הרי שעכשיו - אני דוהרת במהירות, חולפת בסערה על פניו
ורק הנכדים הקטנטנים שגדלים מזכירים לי שהזמן.... עובר,
או שאני זו העוברת...
או שאני זו העוברת...
במרחב הזמן.
זה היה בערב גשום, בחורף של השנה שעברה
כשישבתי מול המחשב ופתחתי ב"גוגל" בלוג.
וכבר...
וכבר...
אני חוגגת ל"בלוג" יום הולדת שנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה